תביעה לתגמולי ביטוח בגין נכות מתאונה בשיעור 35%.
התביעה הוכרה על ידי חברת הביטוח לפי נכות בשיעור 15% ולאחר ביצוע התאמה לטבלת הנכויות שבפוליסה, שולם פיצוי בשיעור 7.5%.
התובע הגיש תביעה לבית משפט בטענה כי לפי הוראות הפוליסה, הנכות תיקבע לפי מומחה מטעמו של המבוטח, אין לבצע התאמה לטבלת הנכויות שבפוליסה מאחר ומדובר על חריג שלא הוסבר למבוטח, ואינו מובלט כדרישת החוק ולחילופין, את ההתאמה יש לעשות לפי מבחן בתקנות הביטוח הלאומי שהכי ייטיב עם המבוטח ובמקרה הנדון, יחס פיצוי של 1:1 ככל ובוחנים לפי שיתוק גפה אל מול יחס של 1:2 ככל ובודקים לפי כריתת גפה.
מומחה מטעם בית משפט קבע כי נכותו של התובע הינה בשיעור 15% ועמד על חוות דעתו גם לאחר שבחקירה נגדית עומת עם קביעות מל"ל גבוהות מקביעתו.
בסופו של יום דחה בית המשפט את התביעה במלואה וקבע כי יש לקרוא את הפוליסה כמקשה אחת ולא ניתן לקרוא ממנה סעיפים בהינתק מתוכנה המלא ובדרך הנעדרת היגיון מסחרי-ביטוחי. טענת התובע על כך כי רק מומחה מטעמו יקבע את אחוזי הנכות שלו אינה מתיישבת עם עקרונות הביטוח ולחברת הביטוח קיימת הזכות לבצע בירור חבות לרבות בדיקה על ידי מומחה מטעמה למרות קיומו של סעיף פיו נכותו של התובע תיקבע על ידי מומחה מטעמו. טענות כנגד הוראות הפוליסה הן נטל שמוטל על התובע וכאשר מדובר על עדות יחיד, משקלה נמוך והיא דורשת חיזוק נוסף שלא ניתן על ידי התובע.
עוד קבע בית המשפט כי פסקת ההתאמה בפוליסה כתובה באופן ברור ומובלט בהתאם להוראות החוק ואופן ביצוע ההתאמה של חברת הביטוח (לפי מבחן כריתת גפה ולא לפי מבחן שיתוק גפה) היה נכון ותואם את הוראות הפוליסה וכי הוא מאמץ את קביעות המומחה מטעמו.